Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  10 / 88 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 10 / 88 Previous Page
Page Background

יציאה ל"בין-הזמנים" מהווה חריגה

מהשגרה, ואותותיה ניכרים בשטח עוד

טרם קרתה בפועל...

זה שנים מספר, לאחר ניסיון בשטח,

שאימצתי לעצמי "תוכנית" ליום

היציאה הזה. אם ממילא הילדים לא

קשובים ולא מסוגלים לקלוט, לפחות

אשמע אני מהם...

אנחנו מסדרים את כיתת הלימוד

למעגל כיסאות – שינוי נדיר למדיי

לילדי החיידר, ואז אני מבקש: "עכשיו

כל ילד יספר לנו מה התוכניות שלו

ל'בין-הזמנים'".

מובן שתלוי באיזו תקופה מדובר,

אבל תמיד אני משתדל לזהות מה

"תופס" את הילד, מה מדליק לו אור

בעיניים.

"אני נוסע עם אבא שלי באוטו

לכל מקום ויושב בכיסא שליד הנהג!"

מספר שלוימי בהתלהבות ועיניו

נוצצות. שלוימי הוא ילד, ורכב הוא

דבר מלהיב ומצית את הדמיון עבור

כל בן גילו. אבל נראה שההתרגשות

הגדולה חוצה את גבולות הילדות...

"אני מתפלל כל יום בנץ, ואחר כך

משתתף ב'ישיבת המתמידים' בבית

הכנסת שלנו. כשאני חוזר הביתה עם

כל האחים, אימא מכינה לנו ארוחת

בוקר מפוארת, והרבה פעמים עושה

לנו הפתעות שוות!"

אני מהנהן בראשי. הפתקים

החמים מהבית, הטלפונים "רק בשביל

להגיד תודה", הכול מגיע מאימא אחת,

שמחדירה בילדיה מושגים של אהבת

תורה ושל יראת שמים באופן החיובי

ביותר.

"אנחנו הולכים לישון אחרי שתיים

בלילה. כולם משחקים ומדברים

ואוכלים. זה כיף כל-כך!"

"ומתי אתה קם בבוקר, יענקי?" אני

מעז לשאול.

"אה... לפעמים באחת עשרה,

לפעמים קצת אחרי". לא המשכתי

לשאול איפה ואם הוא מתפלל ומה

קורה בהמשך היום.

אמת, מטרת "בין-הזמנים" היא

להרפות את העמידה הדחוקה על

השעון, אך בכל זאת, פריקה מוחלטת

של סדר והתנהלות, גם כשזו מגיעה

בשל חוויה משפחתית מתמשכת,

רחוקה מלהיות דרך חיים ביהדות.

תפקידנו כהורים, הנתון יותר בידי

האימהות, הוא לשמר גבולות זמן גם

בחופשה, ולהעניק כלים לכל בני הבית

לעמוד במחויבות שלהם למחוגי הזמן

היהודיים ולמשמעותם.

לפני כעשור, שזהו בערך הזמן

שהתחלתי עם התוכנית הזו, למד

בכיתתי ילד ביישן ושקט מאד. זה היה

עוד בתחילת השנה, טרום אסיפת

הורים, ואני התקשיתי לעמוד על קנקנו.

יחיאל עשה רושם של ילד חכם ומבין

עניין, אך הדבר לא בא לידי ביטוי מעשי.

כשפניתי אליו בניסיון לשתפו בעניינים

ובנושאים הנלמדים, הוא הסמיק ולא

הוציא הגה מפיו.

כשהתחלתי את סבב השיתוף בערב

בין-הזמנים, טרום חג הסוכות, קלטתי

שעוד רגע מגיע תורו של יחיאל, ומה

יהיה? הנטייה הראשונה שלי כמלמד

היא לנסות לפנות אליו פעם אחת, ואם

"לא הולך" – לדלג. תחושת לב, שמקורה

בסייעתא דשמיא, לחשה לי שחייבים

לנצל את ההזדמנות. הרי יחיאל הוא

ילד בעל רצון להביע את דעתו ולשתף

בחוויותיו. אם אדלג עליו – מתי יקבל

את האומץ לכך?

יחיאל קלט שאין לו כל מוצא ולחש:

"אנחנו נוסעים לתל-ברכה". "לאן?"

שאלו כל הילדים במקהלה. "לתל-

ברכה", אמר יחיאל בקול גבוה יותר,

סמוק כולו.

"זה באזור הדרום, לא?" שאלתי. "כן",

לחש יחיאל. ידעתי שזה מעין קיבוץ,

הרחוק מהדת. מה עושה שם משפחתו

של יחיאל?

"יש לכם שם משפחה?" יחיאל נענע

בראשו לשלילה. החברים לא ויתרו.

בקול שקט, ברצף קטוע אך עם מלאי

של רצון שהיה מוסתר עמוק בפנים,

סיפר יחיאל:

"אימא שלי מתנדבת בארגון

שמסדר חברותא לנשים הרוצות

לשמוע שיעורים ביהדות. היא לומדת

עם מישהי שגרה בתל-ברכה. לפני

שלוש שנים החברה הזו התחננה

בפניהשתביא רב ליישוב לחג הסוכות,

כדי שכל היישוב יוכל להיות בסוכה

ולברך על ארבעה מינים. אימא שלי

ניסתה לברר על מישהו מתאים, ולא

מצאה. אבאשלי החליט לנסוע ולבדוק

אולי נגיע אנחנו לשם, ובאמת, כבר

שלוש שנים אנחנו נוסעים".

בהפסקה הקיפו החברים את יחיאל

בהערצה. הם רצו לדעת הכול, איפה

הסוכה ומה הגודל שלה, מי בא לאכול

איתם ואיפה בית-הכנסת, מה קורה עם

ארבעת המינים ואיך הם מבשלים.

נראה שזו הייתה הפעם הראשונה

בחייו שבה היה יחיאל מרכז העניינים.

אחר כך, בסיום בין-הזמנים, התעניינו

החברים איך היה ויחיאל התקדם אט-

אט למקום חברתי נחשב.

ערב אחד, עמוק בתוך השגרה,

הטלפון צלצל: "שלום הרב ויין, מדברת

אימא של יחיאל. אני מתקשרת להודות

לרב, שהצליח להפריח את יחיאל שלנו.

אנחנו פשוט לא מכירים את הילד!"

"זו הזכות שלכם, ההורים", אמרתי,

"כשאתם יודעים להקדיש מזמנכם

ומכוחכם גם לזולת, ולפעול למען

רוחניותם של אנשים שאינכם מכירים,

הקדוש ברוך הוא משיב לכם כגמולכם

הטוב.

כי בהתחלה, באמצע ובסוף – הכוח

האמתי לצמיחת הילדים, נתון בסייעתא

דשמיא בידי ההורים.

בהדרכה מעשית

חיים ויין

המחנך הרב

אם הדרך

בנין

הזמנים

אמת, מטרת "בין-

הזמנים" היא להרפות

את העמידה הדחוקה

על השעון, אך בכל

זאת, פריקה מוחלטת

של סדר והתנהלות,

גם כשזו מגיעה בשל

חוויה משפחתית

מתמשכת, רחוקה

מלהיות דרך חיים

ביהדות.

10

פלוס